​

ירושלים של פעם וירושלים של היום, במרחק שני בתים

​

כתבה מאת: רונית בנארי מנכ"לית בר תובנות

יום ‏3 מאי 2012‏ בשעה ‏17:52‏
חופשת פסח האחרונה עשתה לי משהו, טיול יומי קצר שהחזיר לי כל כך הרבה אנרגיות הביאו אותי להחלטה, לא עוד דוחים הנאות כדי

 

לעבוד, לא עוד דוחים לשבוע הבא, לחודש הבא, לשנה הבאה, ליציאה לפנסיה, או סתם לאחר שנמות, את מה שאנחנו רוצים לעשות היום.
 
ולכן, כשאיילת אורן היקרה, מנכ"ל "ירושלים של מעלה" טיולים בירושלים ומבט על החיים הדתיים בה, הזמינה אותי להצטרף לסיור שערכה, לא היססתי ופיניתי את היום בשמחה.
 
יוצאת לדרך וכבר אתגר ראשון
בבקר הטיול יצאתי לתחנת האוטובוס. כך יהיה קל יותר להגיע למרכז העיר העמוס, כך חשבתי.
 
בעודי ממתינה בסבלנות לאוטובוס שבושש להגיע, חלפה לידי דבורה מזדמנת שהחליטה להעמיד אותי בניסיון. תוך שבריר שנייה היא השאירה בכף ידי את העוקץ שלה, והמשיכה לגורלה. הכאב היה חד ומפלח, ואני בקור רוח, או כך חשבתי, מיהרתי לשלוף את העוקץ רק כדי לגלות שהרוח העיפה אותו אל ידי השנייה וגם שם התחיל כאב חד וממשי.
 שתי כפות ידי שורפות ומתנפחות ואני חושבת לעצמי שממש לא אכפת לי, שום דבורה לא תקלקל לי טיול, אבל בכל אופן חזרתי הביתה, פתחתי אינטרנט וחיפשתי תרופות סבתא. מצאתי כמה, ועד מועד הגעתו של האוטובוס הבא (שגם אותו ביררתי בינתיים בעזרת האינטרנט) שמתי כמה סוגים של תרופות סבתא על העקיצות.
 
ושוב יוצאת לדרך
חצי שעה לאחר מכן הייתי על האוטובוס בדרכי לסיור, עם ידיים נפחות קמעא, אך כמעט לא כואבות.
ריחות, צבעים וטעמים של שוק
הגעתי באחור וחברתי לקבוצה המטיילת, כשהיעד הבא היה שוק מחנה יהודה.
 
לאיילת יש שיטה לגרום למטייל לראות דברים שלא שמים אליהם ביומיום: היא נותנת מטלות. בעודי מתיירת בשוק, ולא מוצאת את הרמזים אותם הייתי אמורה למצוא, הבנתי כי איילת ואני מדברות באותה שפה, אבל נותנות משמעות אחרת למילים. בעוד איילת, אישה דתייה אומרת משהו וחושבת עם כל מגוון הקונוטציות שיש לכל מילה, עם כל הערכים, התרבות והמנהגים מאחוריה, אני מפרשת את הדברים בשפה, בתרבות ובמנהגים שלי. זו אמנם אותה שפה, אבל המשמעות אחרת...
 
ההכרה הזו הייתה נפלאה בעיני. הרבדים השונים של המילים.... אהבתי.
 
חבורה מלוכדת
דקה וחצי וכל המטיילים כבר חברים, עוזרים זה לזה, מתייעצים זה עם זה.
 
סיירנו בשוק, משם לבית שמי"ע, בית חב"ד במרכז שכונת נחלאות, בו נפגשים צעירים שחזרו מטיול בעולם ורוצים להמשיך לחוות את ה"ביחד" והדת-לייט, כפי שעשו בחו"ל. מקום מזמין, נקי ומסודר, עם חצר יפה מאחור, ושער ירושלמי שמוביל אל אחת מסמטאות נחלאות. איזו אוירה, איזו שלווה, איזה כיף.
פגשנו מספר סיפורים שסיפר לנו בליווי גיטרה סיפורים מקסימים ברוח היהדות ושבה את לבנו בחיוך ובחן שלו.
 
בתים מכושפים
משם המשכנו אל בית שנראה כמו הבתים המכושפים, אלא ששום כישוף אין  שם: בית קטן של 40 מ' ובו משפחה עם 11 ילדים, וגם מאפיה ביתית-מסחרית, וגם קירות שלמים מחופים בספרי קודש. שם לימדה בעלת הבית להפריש חלה, ולקלוע חלה (כמה קליעות שיש... קשה להאמין) וניחוח הכיבוד שעלה באפינו רק הוסיף לחוויה.
 
וכל הזמן כולם מחייכים, ונהנים, ונזכרים בבית שלהם ואיך חיו פעם, כי הבית הזה, למרות שהוא במאה העשרים ואחת, יש בו הרבה טעם של פעם.
 
ולמה נראה כמכושף? כי כמה שנכנסים עוד ועוד אנשים, נראה שיש בו עוד ועוד מקום. ואני שמתגוררת בבית בן 3 קומות, נדמה לי תמיד שאין בו מספיק מקום.
 
כשיצאנו מהבית הקטן, ורק חצינו את הכביש, חזרנו למאה העשרים ואחת, אל הרחוב השוקק מול  תיאטרון ג'רר בכאר. 50 מטר של מרחק ושתי צורות חיים נפרדות.
אני חייבת לומר שזו חוויה מטלטלת.
 
בסמטאות העיר
המשכנו את הסיור בסמטאות ובשכונות המקסימות של ירושלים, כשבעיקר שמנו לב לבתים, לארכיטקטורה, ללוחות הקבועים מעל הכניסות לבתים הישנים, לוחות בהם כתוב מה ציווה בעל הבית המקורי לעשות עם רכושו לאחר מותו, למי הוא תרם את הכספים. מקסים.
עשינו עוד חנייה בביתה של שרה, סופרת צעירה, אם ל-5,  שהקריאה לנו קטעים מספריה. כשרוצים יש זמן לכל, לגדל ילדים, לכתוב ספרים וגם לעשות גמילות חסדים.
 
נותנים ונותנים...
והגמ"ח...הו, הגמ"ח (גמילות חסדים) הידעתם שיש גמ"ח מפות, וגמ"ח ספרים, וגמ"ח בגדים וגמ"ח לחם ועוד גמ"חים מגמ"חים שונים, בבתים הקטנים בסמטאות המיוחדות והמופלאות של ירושלים? אם לא ראיתם, מהרו לראות.
ומשם, שוב אל הסמטאות של שערי חסד, אל שעון השמש הקבוע על אחד הקירות, אל חצר החתונות השכונתית, בורות המים, גמ"ח החלות ועוד. לא אספר לכם מה היה הכיבוד בחתונות, שם בחצר החתונות, למה להרוס לכם הנאה?
את הסיור סיימנו בשוק מחנה יהודה, על צבעיו, המולתו וריחותיו המיוחדים.
רק אז הבנתי כמה אני רעבה, ואפילו שכחתי שבאתי עם סנדביצ'ים מיוחדים  מהבית, ורק אז חשתי שוב את הידיים הכואבות מעקיצת הדבורה. הידיים כואבות, אבל הנפש משתוללת משמחה ומהתעלות.
 
זו גם הזדמנות פז להודות לאיילת הנפלאה, שבדרכה השקטה מקרבת בין העולמות

​